מרימה ראש - מכתב אישי ליום הזכרון

עד לפני 12 שנה הייתי חלק מעם ישראל שלא שייך באופן ישיר למשפ' השכול, אך מזוהה מאוד עם הנופלים ומשפחותיהם.
עד לפני 12 שנה הייתי הולכת מדי ערב יום הזכרון לטקס המקומי, עומדת בצד, אפילו לא תופסת כסא, שותפה אנונימית שמתבוננת ומקשיבה.
כשהייתי חיילת כבר הייתי נציגה של היחידה, משתתפת בטקסים שבבית העלמין, מציגה עצמי בפני המשפחה. כבר הייתי בתפקיד, אך תפקיד משני שאיפשר לי לשמור על אלמוניותי.
לפני 12 שנה, ב – 23.1.03 אחי אסף ביתן, נהרג בחברון עם עוד שניים מחבריו.
אחי, אסף ביתן ז"ל


4 חודשים אח"כ, ביום הזכרון, נדחפתי מאנונימיותי הישר למרכז הבמה, לתפקיד ראשי, עם אור זרקורים מסנוור, המקשה להרים את העיניים ולהיישיר מבט אל כל אלו הבאים ולוחצים את היד ומשתתפים בצערי ובצער המשפחה. אל כל אלו שמבקשים שאהיה חזקה בשביל אמא ואבא. אל כל אלו שגם להם היה קשה להיישיר מבט וראו אותי כמי שעולמה חרב.

כך יום זכרון אחד ועוד אחד – היו מפילים אותי, לעיתים עד רצון וצורך להעלם.

אף אחד לא שאל אותי, מה אני רוצה. היישר נדחפתי להיות על הבמה, בלי שום חזרה או הכנה.
וככל שחקן, שאין לו את הכשרון הטבעי לשחק ללא חזרות, יצאתי מכל יום זיכרון שכזה שבורה וחסרת אונים.

אחרי מספר שנים, התרגלתי לבמה, לקהל, לאור הזרקורים ויכולתי להיות יותר נוכחת וקשובה לכל הקורה סביבי.
את חוסר האונים תפס כעס ותסכול אדיר.
לא אהבתי את הצלילים, את התדרים, את המסרים.
הרגשתי מנוצלת.
בזה אחר זה עולים נבחרי הממשל, השלטון המקומי, מפקדי הצבא – הם מקבלים במה להעביר מסרים שחלקם פוליטיים, חלקם מגמתיים. בין לבין נשמע שיר שנוגע ללב, מזיל דמעה אך כמעט לא פגשתי על הבמה – אם שכולה. כמעט לא פגשתי את הבת והבן שאיבדו את אביהם, את האישה שאיבדה את בעלה, את האחות שאיבדה את אחיה ועד היום עוד לא פגשתי אף אחיין עולה ומדבר את תחושותיו, מספר על כבשת הרש שלו, שנקטפה ברגע ושינתה את עולמו.

הנופל, הנעדר, זה שמקום קבורתו לא נודע – הוא עבור מישהו בקהל – אבא, בעל, דוד או אח. אדם שהיה מלא ברצונות, מאווים, את חלקם הוא הגשים חלקם נגדעו ונותרו באויר. אף אחד לא סיפר על הנופל כאדם, אלא על רגע המוות, ההקרבה והקורבנות.

11 שנים, בכל פעם באותו הטקס, נזכרתי כמה אני כועסת.

השנה עשיתי מעשה.
החלטתי, שהגיע הזמן לספר סיפור אחר.
ההקרבה היא לא עוד סיפור של קורבנות אלא של קירבה.
נפילתו של אחי וכל חבריו אינו עוד סיפור של מוות אלא סיפור של חיים. סיפור של ערבות הדדית.
מתוך טיול לזכר אסף, בשביל ישראל


בטקס שאליו אני הולכת בשנים האחרונות, בעפולה, מוקרנים מאות תמונות של נופלים עם שמותיהם – יש שם מכל העדות, מכל הצבעים ואפילו מדתות שונות. הם שעל הקיר ואנו הצופים בהם מהכסאות – באותו רגע שווים בכל. בכאב ובגורל שמכתיב חיים מחדש – איך זוכרים את זה ברגע שהטקס נגמר?

אני מאמינה שעצם הישיבה בארץ, על אדמתנו, איננה מספיקה לבסס את קיומינו כאן. איכות החברה, אופייה והערכים המאירים לנו את דרכנו הם הסיפור האמיתי של קיומנו.

לשם כך פניתי לחממה של "קולות" במטרה שתעזור לי לגבש הצעה לעיצוב חדש של טקסי יום הזיכרון בכדי להטמיע דרכם ערכים עם משמעות חדשה תוך יצירת שינוי תודעתי ליצירת חברה יותר טובה.

כשלב ראשון, אני לומדת את משמעות המוות והאבל מתוך ארון הספרים היהודי. אני מחפשת אחר הערכים המרכזיים שניתן וחשוב להטמיע ביום שכזה. כיצד לנסח אותם באופן שיגע וידבר אל כל הפסיפס הישראלי ולבסוף גם להגיש הצעה מגובשת של עיצוב טקס שמספר סיפור על יצירת חברה ערכית וטובה – כי זו בעיניי משמעו הקולקטיבי של הציווי: "במותם ציוו לנו את החיים".

בחזוני, אני רואה את הטקסים האלו עם מקום ובמה רחבה יותר להורים, לאחים ואפילו לאחיינים. למסרים חברתיים במקום מסרים פוליטיים. למסרים רוחניים המעודדים את החיים במקום מסרים של קורבנות, פחד ומסכנות. עם מסרים וסיפורים על החייל אך גם על האדם ועוד שליבי מרגיש אך עוד לא תורגם למילים.

מעתה, אני מרימה ראש

נטע
 
 
לאישור ההרשמה - לחץ כאן
לתיבת הדואר שלך יגיע מייל לאשרור ההרשמה והשלמתה – זכרו לאשרר אותו
לשאלות ומידע נוסף צרו קשר עם neta@netakafri.co.il
Subscripton box